דמיין לעצמך שאתה הולך עם הבן שלך לסרט החדש של הנוקמים. הבן שלך מתרגש עד עמקי נשמתו. הוא מת על הנוקמים. בסתר ליבו הוא היה רוצה להיות חכם כמו טוני סטארק, יפה כמו קפטן אמריקה חזק כמו הולק ומרשים כמו תור. אתם נכנסים לקולנוע והסרט מתחיל בסצנת  אקשן בה הנוקמים נלחמים נגד ארגון רשע שמנסה להשתלט על העולם. ברגע שהולק מפרק בניין בידיו החשופות אתה פונה לבן שלך ואומר לו "אתה יודע חמוד שאף בן אדם לא מסוגל לעשות את זה וחוץ מזה אין אנשים ירוקים בעולם". הוא מסתכל עליך באי נוחות וממשיך לצפות בסרט. שנייה אחרי זה משאית נתקעת בקפטן אמריקה והוא הודף אותה חזרה. מיד אתה פונה אליו שוב בלחישה ואומר לו.."איזה שטויות כל אחד היה מת מכזאת מכה. מה זה הסרט ההזוי והלא ריאליסטי הזה?" עכשיו הוא כבר ממש מעוצבן כי אתה הורס לו את הסרט. הוא מתוסכל משום שהוא מרגיש שאתה לא משתתף במשהו סובייקטיבי שהוא נהנה ממנו- האהבה שלו לפנטזיה וסרטים. זה אולי נשמע לך מצחיק אבל דבר דומה קורה לגברים רבים כאשר בת זוגם משתפת אותם ברגש עז שהיא חווה. בין אם מדובר בהתלהבות גדולה או עצב  גדול במקרים רבים יהיה שם מישהו בסביבה שיסביר לה שאם מסתכלים על העובדות אין ממה להתלהב או לחליפין שאם מסתכלים על זה אובייקטיבית המצב הוא לא כזה גרוע. ישנן נשים שעושות את זה לפעמים לבני זוגם כאשר הוא מתלהב מאיזה אירוע ספורט. זה שמסתכל על העובדות מתחיל לתאר את העובדות בבולטים ומבולט לבולט הוא מתרגש יותר ויותר מכושר הניתוח שלו כשבד בבד מה שקורה זה שבכל סעיף פניה מתכרכמות יותר ויותר. מדוע היא לא מתפעלת מהניתוח שלו ביחד אתו? זה קורה משום שהקסם במערכות יחסים ובשיתוף אינו מגיע מלדבר על עובדות אלא מתוך השתתפות ברגשות. הנה דוגמה לאיך שיחה על עובדות עשויה להוביל את הצדדים לפיצוץ.

אלה: נורא מעצבן אותי שיובל לא מקבל יותר הזמנות למשחק מחברים בכיתה שלו. לפעמים אני ממש עצובה בשבילו כי נראה לי שהוא כל כך בודד. אתמול הוא בא ואמר לי שמשעמם לו וכשהצעתי לו לשחק הוא אמר לי שהוא לא רוצה לשחק איתי. הוא רוצה לשחק עם ילדים מהכיתה ושאף אחד לא רוצה לשחק איתו. זה היה נורא. לא ידעתי איך לעודד אותו. אני ממש מודאגת…

תומר: אל תגזימי לא צריך לעשות מזה כזה עניין, שימי לב שלפני שבועיים איתי בא לכאן לשחק איתו. חוץ מזה הוא ספר לי בשבוע שעבר שהוא נהנה בהפסקה. זה לא מסתדר עם מה שאת מספרת. אם תסתכלי על העובדות את תראי שהוא בסדר גמור. גם לי לא היו הרבה חברים ותראי יצאתי בסדר. ההיסטריה שלך עוברת אליו.

אלה: (מתגוננת ונגררת לשיחה של עובדות) אני לא היסטרית וחוץ מזה אייל לא היה פה לפני שבועיים זה היה לפני שלושה שבועות ואתה בכלל לא היית כאן. הם ישבו ושחקו אחד ליד השני ולא יצרו קשר כל הפגישה. לא נראה לי שאיתי ירצה לחזור לכאן בעתיד. הבעיה היא שאתה מעוות את העובדות כך שהן תהיינה נוחות לך. לגבי ההפסקה הוא נהנה כי עשו להם הפעלה יזומה. הוא לא מצליח לשחק עם הילדים האחרים בעצמו.

תומר: טוב את לא צריכה להתגונן, אני בסה"כ מנסה לעודד אותך.

אלה: בזה שאתה קורא לי היסטרית?

תומר: איתי הוא משחק הרבה וזה עובד מצוין(עוד עובדה)

אלה: ממש מצוין!!!(ציניות ובוז נכנסו לתמונה)

אז למה זה קורה ואיך יוצא ששיחה על עובדות לקחה את אלה ותומר לפינה כל כך מתסכלת? ברגע שזוג במהלך אי הסכמה מתמקד בעובדות המסר שמסתתר מאחורי זה הוא "בואי/בוא נתמקד במה שקרה ולא אחד בשנייה" ובמקרים רבים מתלווה לזה מסר סמוי נוסף שאומר "בואי נתמקד במי הבין טוב יותר את מה שקרה ואיך נכון להתייחס לזה" . אולי זה נראה הדבר השקול לעשות אבל זה הדבר הכי לא זוגי לעשות. המסר צריך להיות "בואי נתמקד קודם כל בנו ומה זה עושה לנו ואח"כ נדבר על העובדות". שיחה כזאת הייתה נראית כך

אלה: נורא מעצבן אותי שיובל לא מקבל יותר הזמנות למשחק מחברים בכיתה שלו. לפעמים אני ממש עצובה בשבילו כי נראה לי שהוא כל כך בודד. אתמול הוא בא ואמר לי שמשעמם לו וכשהצעתי לו לשחק הוא אמר לי שהוא לא רוצה לשחק איתי. הוא רוצה לשחק עם ילדים מהכיתה ושאף אחד לא רוצה לשחק איתו. זה היה נורא. לא ידעתי איך לעודד אותו. אני ממש מודאגת…

תומר: באמת? מה הסיבה שאת כל כך מודאגת?אני מאמין שהוא במצב יותר טוב. את לא חושבת?

אלה: לא אני חוששת שהוא מפתח איזושהי מחשבה שילדים אחרים לא אוהבים אותו ושהוא יגרור את זה איתו קדימה לגילאים מבוגרים יותר.

תומר: זה באמת יכול להיות בעייתי וגם מלחיץ, את בטוחה שזה מה שקורה? כי לי דווקא נראה בזמן האחרון שהוא יותר פתוח עם חברים. אני לא רואה אותו כמו שאת רואה אותו אבל דווקא ראיתי שהיו לו כמה התנסויות חיוביות.

אלה: על מה אתה מדבר? לא נראה לי.

תומר: לא יודע, למשל בשבוע שעבר הוא היה עם החבר שלו כאן וכששאלתי אותו איך היה הוא מאד נהנה. אני חושב שזאת התחלה טובה.

אלה: כן אבל הם שחקו בנפרד כל הזמן

תומר: אולי. אבל זאת התחלה. אני לא אומר שקל לו עם חברים. אני יודע שקשה לו אבל אני חושב שהיו לו גם כמה הצלחות לא רעות לאחרונה.

אלה: יכול להיות…אולי. אתה חושב?

גם אם בני זוג רואים את העובדות עין בעין זה לא ממש עוזר. דוגמה לכך היא שיחה שמתנהלת בין יובל והילה לגבי הבת שלהם עדי שאמורה לעלות לכיתה א'. הילה מרגישה שזה יהיה נכון יותר להשאיר אותה שנה נוספת בגן ויובל חושב שהיא בשלה לעלות לכיתה א'. שניהם סגורים ומסכימים לגבי כל העובדות. שניהם מסכימים שעדי נולדה באותו תאריך, שניהם יודעים שהיא יכולה לפעמים להיות מעט תינוקית לגילה ושניהם יודעים שיש לבת שלהם חשיבה חדה ומפותחת. בקיצור אין לנו בעיה עם העובדות וכך נראית השיחה ביניהם.

יובל: אני לא מבין למה אנחנו צריכים להשאיר אותה שנה נוספת בגן? חבל עליה היא ילדה פקחית והיא פשוט תשתעמם. את תעשי לה עוול. תראי כמה מהר היא לומדת דברים והיא עדיין לא הגיעה לכיתה א'.

עדי: אז מה אם היא פקחית והיא לומדת מהר. אתה יודע כמה ילדים אני מכירה שהם מאד סבלו כי הם עלו כיתה כשהם לא היו בשלים רגשית למעבר הזה? אתה ראית שהיא מאד תינוקית מבחינה חברתית

יובל: אז מה! היא לא תישאר תינוקת לנצח…

האם זה שהם סגורים על העובדות עזר להם? לא ממש. ככל שתכיר טוב יותר את התחושה הסובייקטיבית שלה והיא את שלך ותסכימו לכך שנקודת המבט השנייה היא לגיטימית ויש בה מעט הצדקה תוכלו להתקרב יותר סביב הסוגיה. לא משום שהתחושות הרגשות ונקודת המבט של הצד השני הן האמת אלא משום שהן הסרט הפנימי שלו/שלה והצד השני רוצה לחלוק את הסרט עם מישהו שקרוב אליו. בדיוק כמו הנוקמים שאתם התחלנו ובינינו מי לא אוהב סרט טוב…:)

אם אהבת את התוכן הזה ואתה מעוניין לקבל עוד ממנו 

• אתה מוזמן להירשם כאן ואני אשמח לשלוח לך מדריך ותכנים נוספים

• להצטרף לקבוצה של אינטליגנציה במערכות יחסים בפייסבוק

• עשה לנו לייק בדף